הכתב והקבלה, ויקרא י״ג:ד׳

4 ועמוק אין מראיה מן העור. לשון רש"י לא ידעתי פירושו, כי הוקשה אצלו, כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראהו עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל. והרמב"ן חלק עליו במה שאמר כל מראה לבן עמוק הוא, שהרי אמרו אין שאת אלא לשון גבוהה, והשאת לבנה היא כדכתיב שאת לבנה היא, ואמרו שאת כצמר לבן שני' לה כקרום ביצה, והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה ולמה יקראוה גבוהה, ובת"כ אמרו מה לשון שאת מוגבהת כמראה הצל שגבוהה ממראה החמה כענין הראות בככבים שהם נראים כמו גבוהים ברקיע ואם כל מראה לבן עמוק הוא הדבר בהפך, ויתר דברי הרמב"ן בזה קשים מאד וכבר עמד עליהם הרא"ם וכ"כ רנ"ו דדוקא במראה לובן המזהיר כאור החמה, וכן השלג שהוא עז בלובן, והוא בהרת לבנה עזה מאד, בזה נאמר ומראיה עמוק מן העור, אבל מראה סיד ההיכל שהיא תולדת הבהרת אף שהוא ממין לובן המזהיר לעין אינו עז כשלג רק קרוב אליו, ע"ז אמר כאן אין מראי' עמוק. וכן יב"ע תרגם ומראה הנגע עמוק וחזיו דמכתשא עמיק למחוור כתלגא, וכאן בעמוק אין מראיה תרגם לבנה חיוורתא כסידא:

5 והסגיר. יסגירנו בבית אחד רש"י, והטור כתב בשם אביו הרא"ש לא מצינו בכל מסכת נגעים שיסגירנו בבית, וגם הפסוק אומר והסגיר הנגע דמשמע מקום הנגע מדלא קאמר הנגוע, ופי' הוא שצריך לעשות רושם סביבת הנגע לראות אם פשה, כדחזינן בנגעי הראש שמבואר בקרא שמגלח כל סביביו ומניח שתי שערות סביב לו לראות אם יפשה, ה"ה בשאר נגעים והיינו הסגר דקרא, ונ"ל שאין דעת רש"י שיסגרנו הכהן בבית וינעל הדלת אחריו, מדלא הוזכר נעילה, כבשופטים ג' כ"ג ויסגור דלתות ונעל, ועוד דמבואר פי"ג דנגעים דמותר למצורע לכנוס לב"הכנ, וגם בהסגר דבית המנוגע אינו מוכרח שצריכים להסגירו בנעילת דלת עיין משנה למלך פי"ב מטומאת צרעת ה"ה, אבל הסגירה בבית אחד הוא סתימת דלת הבית, שישב בו בדד ולא תהיינה דלתות ביתו פתוחות לכל עובר ושב כדרך כל פתחי הבתים. והנה במרים לא היו צריכים לראות אם פשה, וכתיב ותסגר מרים. גם יש לדקדק לפירוש הרא"ש, למה דאמרי' אם מת הכהן שראוהו תחלה אין כהן אחר הרואה אותו יכול לטמא בפשיון לפי שאינו יודע אם פשה אם לא פשה ערמב"ם פ"ט מט"צ ה"ד הא השני יכול לראות ברושם שעשה הכהן הראשון, ולידע ממנו אם פשה; גם במה ששנינו פ"ט מנגעים, כל ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה טהור, כגון שנים שהוסגרו זה על בהרת כגריס וזה על כסלע ובסוף השבוע בזה ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהן פשה. לדעת הרא"ש צריכים אנו לדחוק ולומר שנמחק משניהם רשימות הסיקרא שהסגיר בהם נגעם. והנה על והנגע עמד בעיניו פי' רמב"ן לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון ואין צריך למדוד את הנגע, מבואר דעתו דלא כרא"ש. והרב המאירי בחדושיו לפ"ק דמגילה במתני' אין בין מצורע מוסגר כתב, ראיתי לקצת גאונים בפי' הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ, והוא דעת הרא"ש. והדברים צריכים יישוב. וטענת הרא"ש שעל רש"י מדלא כתיב והסגיר את המנוגע נ"ל שאין זו טענה על רש"י, כי כמו שמכנין את האדם ע"פ מעשיו, שנקרא האיש בשם מרמה שבתך בתוך מרמה ע"ש פעולת מרמותיו, ונקרא האדם תפלה ואני תפלה ע"ש עסקו בתפלה, ככה נקרא האיש בשם נגע ע"ש הנגע המדובק בו דער בעשאֶדיגטע, וסמוכים לזה ממ"ש לקמן י"ב כל עור הנגע מראשו ועד רגליו, שפי' ע"כ עור האדם המנוגע, כי כסוי הצרעת הוא מראשו של אדם עד רגליו. והנה ממ"ש בשחין ומכוה והסגיר לקמן כ"א כ"ו ע"כ חוזר על המנוגע לא על הנגע, כי השחין והמכוה מדובר בקרא שם בלשון נקבה, ואם ההסגר חוזר עליהן כדעת הרא"ש, הול"ל והסגירה בלשון נקבה, אלא על כן כדעת רש"י דההסגר קאי על האדם: